פורסם ב'הארץ' 08.10.14
כך הפכו הזונות לחשופות דווקא בביתן
החוק אינו אוסר על עיסוק בזנות אך החזקת מקום שבה מתפרנסת אשה מכך אסורה. כתוצאה
מכך, נכבלות נשים לסרסורים וצוברות אישומים
במארס 2012 פשטו שוטרי סיור על דירתה של ל' בנצרת עילית ככל הנראה בעקבות תלונה של שכנים. השוטרים
מצאו בדירה קונדומים ול', כיום בת 29, אם חד־הורית לילד בן 9, נלקחה למעצר. "זה כשנה אני עובדת בדירה הזאת",
סיפרה ל'. "אני מקבלת לביתי לקוחות ומקיימת איתם יחסי מין תמורת 200 שקל ללקוח", הודתה. שנה וחצי לאחר מכן
הגישה נגדה הפרקליטות כתב אישום בגין האישום יוצא הדופן של "החזקת מקום לשם זנות" — עבירה שהעונש
המקסימלי בגינה עומד על מאסר בן חמש שנים.
כתב האישום נגדה היה לקוני למדי. תיאור העבירות התפרש על פני 60 מילה, בסך הכל. "במהלך
תקופה שתחילתה הייתה בחודש יוני 2011 או בסמוך לכך, שכרה הנאשמת דירה בנצרת עילית, וזאת הן
לשם מגוריה והן לשם עיסוקה בזנות בדירה זו. במהלך תקופת מגוריה בדירה, התפרנסה הנאשמת
בזנות מכך שהיתה מקבלת לקוחות לשם מעשי הזנות בדירה, וזאת לכל הפחות עד מארס 2012 עת
נעצרה על ידי המשטרה. במעשיה המתוארים לעיל, החזיקה הנאשמת מקום לשם עיסוק בזנות". החוק
הפלילי אמנם לא אוסר על עיסוק בזנות כשלעצמה, אך החזקת מקום שבה מתפרנסת אשה מזנות, גם
אם מדובר בביתה, היא אסורה. כל זונה יכולה לעמוד על כך לדין.
מאז קום המדינה, ולמעשה כבר מהתקופה המנדטורית, אשה העוסקת בזנות לא נחשבה לעבריינית. רק
מי שניצל אותה, בעיקר סרסורים ומנהלי בתי בושת היו אמורים לעמוד לדין. "בפועל, יש יותר נשים
שמגיעות אל ספסלי בתי המשפט מאשר סרסורים, מנהלי בתי בושת וסוחרים", מספרת נעמי לבנקרון,
שעבדה שנים רבות כעורכת דין עם נשים בזנות וקורבנות סחר וכיום מרצה וחוקרת בנושא זה וכותבת על
כך עבודת דוקטורט.
לאחר שהוגש נגדה כתב האישום, פנה הסנגור הציבור של ל' לפרקליטות וביקש לבטל אותו. "אמרנו להם
שזה אבסורד, הרי הזנות עצמה היא לא אסורה. אז יוצא שאם את עובדת תחת סרסור שמנצל אותך את
לא עבריינית, אם את זונת רחוב את גם לא עבריינית, ואם את עובדת בבית כי את מנסה לשמור על צלם
אנוש, דווקא אז את עבריינית?", אומר עו"ד מוטי לוי. הבקשה לבטל את כתב האישום נדחתה. לוי החליט
לבקש במסגרת חומר החקירה נתונים אודות מספר הנשים העצמאיות שעסקו בזנות שנפתח נגדן הליך
פלילי. לאחר בקשה זו, הודיעה הפרקליטות שהיא מסכימה לבטל את האישום.
בשיחות עם סנגורים, חוקרים וארגונים המלווים נשים העוסקות בזנות, עולה כי הגשת כתב האישום נגד ל'
היא לא חריגה, אלא חלק מתופעה רחבה יותר של העמדה לדין של נשים בזנות על עבירות נלוות. החריג
היה במקרה של ל', שבו הפרקליטות חזרה בה.
החקיקה הבריטית שאומצה עם קום המדינה אימצה גם את פרק עבירות זנות ותועבה בחוק הפלילי
הבריטי, שלפיו הופללו מנצלי הזונה, אך לא היא עצמה. בראשות שנות ה-60 נחקק החוק הישראלי
בתחום שאימץ את החוק הבריטי, ובמסגרתו נכללה גם העבירה של החזקת מקום לשם זנות. באמצע
העשור אישר בית המשפט העליון את המצב בו אשה שעוסקת בזנות תיתן את הדין על כך שהיא עובדת
בביתה. בפרשת מרים תורג'מן, זונה שהועמדה לדין בגין החזקת נכס לשם זנות ואף הורשעה, קבע נשיא
בית המשפט העליון דאז שמעון אגרנט, כי ההרשעה לא אומרת בהכרח שהאשה תישאר בלי קורת גג,
"אלא אך ורק שעליה לחדול מהעיסוק בזנות במקום המוחזק על ידיה. אינני מוצא סתירה בין התוצאה
הזאת לבין העובדה שהאשה חופשיה לעסוק בזנות במקומות שאינם מוחזקים על ידיה". השופט יואל
זוסמן שהיה אז בדעת מיעוט וסבר שיש לזכות את תורג'מן תהה "כיצד מאפשרים לזונה את עיסוקה בלא
שתעבור על החוק הפלילי".
במאמר של לבנקרון שפורסם בכתב העת "המשפט" בכותרת "הרהורים על קליניקות משפטיות, שוטרים
ונשים העוסקות בזנות", היא מספרת על פגישה שקיים השופט זוסמן עם חבר כנסת כמה חודשים לאחר
מתן פסק הדין בעניין תורג'מן, שאת דבר קיומה איתרה במאמר שכתב זוסמן. "חודשים אחדים אחר
שפסקנו בדבר, נזדמן לי להיפגש עם אחד משני חברי הכנסת שהיו נתבי החוק. הוא פנה אלי מפני
שקרא את פסק דיננו והיה נדהם מן העובדה שבכלל לא חשבו בכנסת על אותה אשה זונה המשתמשת
בחדרה העלוב לצרכי מגורים ופרנסה כאחד", שחזר זוסמן. "כל מה שחפצנו — כך אמר לי — היה לנתק
את עצמנו מן ההגדרה המיושנת האנגלית של בית זנות ותו לא. מה שאתם פסקתם, שלאשה יהא צפוי
עונש מאסר של חמש שנים, אם לא העתיקה עיסוקה אל מתחת לכיפת השמים, דבר זה בכלל לא העלנו
על הדעת".
לבנקרון אומרת כי השפעתה של הפסיקה הזו הייתה ועודנה הרסנית עבור נשים רבות. "לו אני עוסקת
בזנות, איפה אעשה זאת? בבית שלי אסור לי, ברחוב זה יכול להתחשב מטרד לציבור, לשכור חדר בבית
מלון זה נורא יקר. המחוקק אומר שאשה כן יכולה לעסוק בזנות, אבל הוא סוגר את כל האפשרויות ומעביר
אותה לידי הסרסורים". גם הסנגורית קטי צווקטוב, שייצגה במשך השנים מאות נשים שעסקו בזנות
ונחשדו בעבירות פליליות, יוצאת נגד הדיסוננס בחוק. "אי אפשר עם הצביעות הזאת, שמצד אחד זנות
היא לא עבירה אבל מצד שני לא מפסיקים להציק לאותן נשים". באמצע שנות ה-70 הקים שר המשפטים
ועדה בראשות שופטת בית המשפט המחוזי הדסה בן עתו לבחון נושא הזנות בישראל. הוועדה המליצה
בין היתר, לבטל את עבירת החזקת המקום, אולם ההמלצה לא התקבלה.
לדברי צווטקוב, המקרה של ל' וביטול כתב האישום נגדה הוא יוצא דופן. "ייצגתי לאורך השנים מאות נשים
שעוסקת בזנות. חלקן נשים שעובדות בעבודות נורמטיביות במקביל, בלי בעיות סמים ואלכוהול. הן יכולות
להתארגן ולשכור דירה כדי לעבוד בתנאים שהן בוחרות, עם מגבות נקיות ואפשרות לסנן לקוחות, ובעיקר
כי הן לא רוצות לעבוד ברחוב. ב-%95 מהפשיטות של המשטרה, עוצרים את הנשים, לפעמים אפילו
מוציאים אותן מהחדר בזמן שהן עם הלקוח ופותחים להן תיקים על ניהול והחזקת נכס לשם זנות. רוב
התיקים נסגרים אבל מאיימים עליהן ולא פעם מאלצים אותן לחתום על הרחקה ממקום העבודה שלהן.
כל עוד האשה נכנסת מרצונה לחדר עם לקוח, זה מגוחך לנקוט נגדן בהליך פלילי כלשהו". צווקטוב
מספרת על נשים שייצגה שהוצא נגדן צו הגבלת שימוש בנכס, שהוא ביתן.
גם במקרים שבהם לא מוגש כתב אישום והתיק נסגר, העבר הפלילי של אותן נשים נשאר מוכתם, מה
שמשאיר אותן במעגל הזנות. לפני ארבע שנים פשטה המשטרה בשעות הצהריים על דירה בבניין מגורים
ברמת גן שבה שהתה טליה (שם בדוי), יחד עם שלוש נשים נוספות. הן נלקחו לחקירה והתבקשו למסור
פרטים על מי שמפעיל אותן. "בדרך כלל מסתפקים בתעודות זהות וזהו. הפעם לקחו אותנו לחקירה
בתחנה, ניסו להפעיל עלינו לחץ. הבהירו לנו שלא כל כך אכפת להם מאיתנו אבל שנדע שאנחנו מחוללות
פשע בכך שאנחנו לא חושפות מי בעל המקום", משחזרת טליה. "אמרו לנו שאם לא נפתח (נלשין)
עליהם, יגישו נגדנו כתב אישום. במקרה שלי, לא הוגש כתב אישום. כעבור זמן מה הודיעו לי שהתיק שלי
נסגר מחוסר ראיות אבל זה כן מופיע לי במרשם פלילי". טליה, בעלת תואר ראשון שעזבה את הזנות
פוחדת בכל פעם מחדש שהמרשם הפלילי יחשוף אותה גם לאחר ששיקמה את חייה.הבקשה שהגישה
לסגור את התיק מחוסר אשמה, מה שהיה מנקה לה את המרשם הפלילי, נדחתה. "הבדיחה היא
שנכחתי בפשיטה כשבעל המקום היה שם והוא טען שהוא לקוח והמשטרה פשוט שחררה אותו. הם
מראש הלכו רק לבנות".
נעמה ריבלין זאבי, מנהלת סלעית, פרויקט סיוע לנשים במעגל הזנות המופעל על ידי עיריית תל אביב יפו
ומשרד הרווחה, יוצאת נגד העמדה לדין בעבירות שונות של נשים העוסקות בזנות, בכל האופנים השונים.
לדבריה, נשים עצמאיות שפועלות בביתן מבלי שמישהו עומד מאחוריהן הן מעטות. ברוב המקרים, הן לא
עובדות לבד. היא מוסיפה כי "אם כבר מגישים כתבי אישום זה בדרך כלל נגד האשה שחתומה על חוזה
השכירות. אם תהיה פשיטה של המשטרה, היא תיקח את האשמה עליה. אפילו שהרבה פעמים יודעים
שזאת לא היא שעומדת מאחורי העסק".
בעוד שריבלין תוקפת את עצימת העיניים של המשטרה נגד חלקם של הגברים בתעשיית הזנות
וההיטפלות לנשים, לבנקרון סבורה שהמשטרה היא לא הפתרון. "אני האחרונה שתעודד זנות, אבל כל
מה שקשור לנקודת ממשק בין זנות לחוק פלילי זו תאונה קטלנית. בכל פעם שאת מכניסה את החוק
לעולם הזנות, תפגעי בנשים. הגיע הזמן שהתקציבים שהמשטרה מבזבזת על זה יעברו לרווחה ולשיפור
כלכלי של מצבן של אותן נשים".
מהפרקליטות נמסר: "לאחר שיקול נוסף ובחינת חומרים נוספים בתיק, החליטה פרקליטות מחוז צפון
לחזור בה מכתב האישום". הפרקליטות סירבה לספק נתונים על מספר נשים עצמאיות שעסקו בזנות
שנפתח נגדן הליך פלילי והנימוקים להחלטה לחזור בה מכתב האישום. כמו כן, בפרקליטות סירבו
להתייחס לטענה כי אותן נשים מהוות מטרה קלה עבור רשויות אכיפת החוק, במקום להעמיד לדין את
הסרסורים או המתווכים בעסקי הזנות.
מהמשטרה נמסר בתגובה כי "במסגרת המאבק המתמשך בפשיעה החמורה והמאורגנת, מתבצעת
אכיפה ענפה כנגד מחוללי הפשיעה, ובכלל זה כנגד מנהלי בתי בושת ועבירת סרסרות, כך שכל טענה
בדבר אכיפה כנגד העוסקות בזנות משוללת יסוד עובדתי עפ"י חוק. הפרקליטות מגישה כתבי אישום כנגד
העבירות האמורות ולפיכך, כל טענה בדבר מעצר זונות איננו רלוונטי מאחר ואינן נשוא האכיפה או
התביעה. גביית עדות מהעוסקות בזנות נועדה לחזק תשתית ראייתית לפלילים כנגד הסרסור, ואין כל קשר
בין מתן עדותן לרישום פלילי"
.